ניכויים מותרים בגין מגורי עובדים זרים – על חשיבות הדיוק בחישוב הסכום המנוכה | מאת עו”ד שמואל גלנץ

מעשה שהיה כך היה: על חקלאי ממושב בעמק חפר הוטל קנס מנהלי כבד בגין כך שבחודשים 3-4/2005 ניכה מ-7 עובדיו הזרים בגין הוצאות מגוריהם סכום של 220 ₪ לכל עובד במקום 121 ₪, שרשאי היה לנכות.

כעבור מספר שנים הוגש כנגד החקלאי ע”י משרד התמ”ת כתב אישום פלילי בגין ניכוי סכום הגבוה מהמותר ל-7 עובדים במשך חודשיים.

בבית הדין הסביר הנאשם כי בחודשים קודמים לא מימש כלל וכלל את זכותו לנכות משכר עובדים הוצאות ע”ח מגוריהם והסביר כי נסמך על טיפולו של החשבונות שהעיד טען שבשני המקרים הסתמך על חוזרים שהוצאו ע”י חברת מנהל החשבונות שמלווה אותו באופן שוטף מזה עשרות שנים. מנהל כח האדם שליוותה את הנאשם.

הנאשם באמצעות מנהל החשבונות שהעיד במשפט טען כי “הסכום הכולל שניכה מכל עובד בגין מגורים היה נמוך מן הסכום הכולל שרשאי היה הנאשם לנכות משכרו של כל עובד במהלך תקופת העסקתו”. 

המאשימה/המדינה טענה מנגד כי לא ניתן לקזז מהשכר חובות עבר – מעביד אינו רשאי מחד לשלם לעובד שכר ביתר ומאידך לשמור על הזכות לנכות מאוחר יותר תשלומי יתר אלה.

בית הדין בנתחו את טענות הנאשם והמאשימה קבע כי הסכום המירבי המותר לניכוי משכרו של העובד הינו סכום ידוע שמאפשר רמת וודאות ובהירות ביחס לתנאי  העסקה והשכר של העובד הזר. בית הדין הוסיף וקבע כי ניכוי יתר בחלק מהזמן “מקשה לא רק על המעקב של העובדים הזרים עצמם אחרי מיצוי זכויותיהם, אלא גם על המעקב של רשויות האכיפה”. 

בהמשך בחן בית הדין את אחריותו הפלילית של הנאשם כאן וקבע כי הנאשם פעל בתום לב כשהסתמך על בעל מקצוע ועל כן טעותו לא היתה בלתי סבירה או בלתי נמנעת. בעניינינו מצא בית הדין כי הנאשם נהג להקפיד על זכויות העובדים, כי הוא לא ניכה משכרם בגין הוצאות מגורים במשך שנים קודם לאותם חודשיים למרות שהיה רשאי לעשות כן וכן כי הניכוי ביתר היה לתקופת זמן מוגבלת. כל אלו נבעו מהסתמכות בתום לב על הטיפול המקצועי שקיבל ממנהל החשבונות עליו הסתמך.

בית הדין הוסיף כי הסכום שנוכה היה נמוך מן הסכום המירבי שהיה מותר בניכוי אלמלא היו המגורים בבעלות הנאשם. בית הדין האזורי איזן בין הדברים וקבע שהניכוי ביתר נוגד במפורש את התקנות ולא נופל לקטגוריה של “זוטי דברים” ומאידך הנאשם פעל בתום לב תוך הסתמכות מלאה על מנהל החשבונות ולאחר שלא מצא רבב מקצועי במנהל החשבונות מלבד הטעות במקרה דנן, פסק כי הוא מזכה את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו.

(פ/תל אביב) 876/08 משרד התמ”ת במדינת ישראל נ’ לסרי יוסף ניתן ביום 17.12.12.

אם סבר הנאשם כי בכך הסתיימה הפרשה הרי שטעה. המדינה הגישה ערעור על החלטת בית הדין האזורי לבית הדין הארצי לעבודה וזה במסגרת הסדר ביטל את הזיכוי והרשיע את הנאשם בית הדין הארצי קבע: “ישנה בעיתיות בהסתמכות לגבי עניינים בסיסיים שהמעביד צריך לדעת כמעביד ושזהו לכאורה צריך להיות תחום מומחיותו כמו עניינים של שכר מינימום ועניינים של ניכוי הוצאות מגורים“.

בית הדין הארצי פסק לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה ולאור קביעת בית הדין האזורי כי מדובר אכן בתום לב והסתמכות על בעל מקצוע כי הנאשם ישלם קנס בסך 10,000 ₪ בלבד.

עפ 20815-02-13 מדינת ישראל נ’ לסרי יוסף ניתן 12.9.13.

תובנות

הח”מ סבור כי צדק בית הדין האזורי בקובעו כי לנאשם לא היה יסוד שלא להסתמך על מנהל החשבונות באופן מלא בכל הנוגע לחישוב הסכומים המירביים המותרים בניכוי.

גם בית המשפט העליון קבע בעבר (ראה פרשת אלי הורוביץ) שיש שהסתמכות על בעל מקצוע בר הכי, כשנעשתה בתום לב תאיין את אחריותו הפלילית של המסתמך על אותו בעל מקצוע.

השלכות פסק הדין לאור ההלכה שנקבעה בו מטילות על המעסיק אחריות גם בעניינים שלכאורה אינם בתחום מומחיותו המובהקת.

לאחרונה לנוכח האכיפה בשטח של הוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה שלפיהם חריגה מהוראות חוק שכר המינימום גם בהקשר לניכויים ביתר יכול שתטיל על מעסיק קנס בסך 35,740 ₪, מומלץ כי המעסיקים יפעלו מעתה באחת מהשתיים או יתמחו בכל הקשור בתחום השכר והניכויים למיניהם ולא יסתפקו בהשענות עיוורת על מי שמנהלים עבורם את החשבונות והשכר או יעסיקו מומחה נוסף שיבקר עבודת המומחה הראשון.

כל עוד זו ההלכה יש ללכת לאורה למרות הסרבול וההוצאות המיותרות שמושלכות מפסק הדין.