מאמר בעניין הפיתרון הרצוי לבעיית גזי החממה
ינואר 2012
מאת: יואב ציוני, עו”ד, נוטריון ורו”ח
תקציר
פליטות גזי חממה, עקב שריפת דלקי מאובנים (פחם, נפט וגז טבעי) לצורך יצור אנרגיה, מהווים אחד מהגורמים העיקריים להתחממות האקלים. עמידה ביעדי ההפחתה הנגזרים מהצורך לייצב את האקלים מחייבת מעבר רחב היקף של משק האנרגיה הבינלאומי, ממשק מזהם מבוסס דלקי-מאובנים, למשק המבוסס בעיקרו על אנרגיות נקיות. מסקנה זו מתחייבת, כיוון שיתר האפשרויות להפחתת פליטות גזי החממה אינן מספיקות או אינן ברות ביצוע. חיסכון והתייעלות בשימוש באנרגיה לא יספיקו לעמידה ביעד הסביבתי הנכסף. האוכלוסייה העולמית לא צפויה להצטמצם אלא דווקא לגדול ולהפוך יותר ויותר צרכנית באורח חייה. מדיניות מצמצמת שתביא לפגיעה ממשית ברווחה וברמת החיים אינה ריאלית הואיל ואף מדינה, מפותחת או מתפתחת, לא תסכים לאמץ מדיניות שכזו. השאלה, הנגזרת מכך, היא מהי המדיניות שתיצור את השינוי הנדרש בשוק האנרגיה. המדיניות שאומצה בפרוטוקול קיוטו, והמקובלת בתצורה כזו או אחרת, על הזרם המרכזי של המלומדים וקובעי המדיניות, מבוססת על יצירת מחיר לזיהום והסתמכות על כוחות השוק החופשי להובלת השינוי. בניגוד לדעה רווחת זו, אנו נטען כאן כי לא ניתן להסתמך רק על כוחות השוק לבדם, ליצירת השינוי הנדרש. הכלכלה המודרנית התפתחה ב- 150 השנים האחרונות תוך התבססות על דלקי מאובנים. התחבורה, התעשייה, אספקת החשמל למגורים, החקלאות 1 ובהתאמה המזון, תלויים כולם בדלק המחצבי. יתר על כן, תחום האנרגיה עתיר השקעות כבדות בתשתיות לטווח ארוך, דבר שיוצר מונופולים טבעיים וחסמי כניסה גבוהים למתחרים חדשים. כתוצאה מכך, מעבר לאנרגיות חדשות ושינוי באופן השימוש באנרגית המחצבים, כרוך בהכרה בהפסדי עתק עקב זניחת השקעות שנעשו, ובהשקעות ענק בתשתיות חדשות. כך לדוגמא, גידול בשימוש ברכבים חשמליים יצריך הקמת תחנות כוח חדשות. שילוב של אנרגיות רוח ושמש במערכת החשמל הארצית יחייב הקצאת שטחי קרקע נרחבים, בניית קווי הולכת חשמל חדשים והקמת רשת חשמל חכמה. הפרדת ה- CO2 מתהליך שריפת הפחם 2 מחייבת בניית צינורות תת קרקעיים, לאורך עשרות אלפי קילומטרים, לצורך הולכתו לאתרי הטמנה. ואם בכך לא די הרי שבחינת החלופות הקיימות לייצור אנרגיה מלמדת, שהטכנולוגיות המתחדשות לא ניתנות ליישום בהיקף הנדרש לפיתרון בעיית האקלים. ההיקף העצום של השימוש בדלקי המאובנים, העובדה שהתחום עתיר תשתיות, והעדר החלופות, מחייבים מעורבות ומחויבות ממשלתית ישירה וארוכת טווח, כדי להניע תהליכים שבסופו של דבר, יביאו לשינוי הנדרש בשוק האנרגיה. עם זאת, אין בכך כדי לוותר כליל על הצורך, ביצירת מחיר לפחמן, וכפי שמוצע כאן, באמצעות מס פחמן. מס פחמן שיעלה את מחיריהם של דלקים פוסיליים לעומת חלופות נקיות, ייתן נקודת זינוק טובה יותר לאותן חלופות, וכן ובנוסף, יוכל להוות מקור מימון לתמיכה ממשלתית בפיתוחן של פריצות הדרך הטכנולוגיות הנדרשות.
של האתגר הטכנולוגי שהתחממות האקלים יוצרת
הסכם קופנהגן כלל את המטרה של ייצוב התחממות כדור הארץ, כך שטמפרטורת האקלים תעלה בפחות מ-2 מעלות צלזיוס, לעומת התקופה הפרה-תעשייתית. עמידה ביעד זה מחייבת, על פי ה- IPCC (Intergovernmental Panel on Climate Chang), הפחתה ברמת פליטות ה- CO2, כך שבשנת 2050, כמות הפליטות השנתית תהיה נמוכה ב- 50 עד 80 אחוזים, לעומת זו של שנת 2000. מאידך, על פי תרחיש של “עסקים כרגיל”, כמות צריכת האנרגיה ב- 2050 צפויה להיות גבוהה יותר מפי-2 לעומת הצריכה ב- 20053. לקיחה בחשבון של צמיחה צנועה של 1.5% לשנה (נתון המגלם בתוכו שיפור משמעותי, אוטומטי, ביעילות בניצול האנרגיה)4, תביא את העולם לרמת צריכה שנתית בשנת 2050 של 31TW5. כדי שהמערכת האקלימית תיכנס למסלול של יציבות, נדרש שכ- 50% מצריכת האנרגיה ב- 2050 תופק ממקורות נקיים מפחמן, ובאשר לשנת 2100, נדרש שכמעט כל האנרגיה תופק ממקורות נקיים מפחמן. צריכת האנרגיה העולמית (כאשר היא נמדדת במונחי כוח, power) עומדת כיום על כ- 16.5 טרה-וואט (TW), מזה כ- 85% מדלקי מאובנים (40% מנפט, 23% מפחם ו-22% מגז טבעי), 8% מאנרגיה גרעינית והיתרה (7%) מתחלקת בין אנרגיות מתחדשות שונות. נשאלת השאלה אפוא האם צריכה של 15TW בשנת 2050, היא בת-ביצוע? האם הטכנולוגיות הנקיות הקיימות, מסוגלות להחליף את אנרגית המאובנים כדי לספק אנרגיה נקייה בהיקף שכזה? איזו מדיניות עלינו לאמץ כדי שנגיע לרמה שכזו? והאם המדיניות, שקובעי המדיניות בעולם המערבי (ובפרט האיחוד האירופי), מקדמים בארבע עשרה השנים האחרונות, מקרבת אותנו או שמא מרחיקה אותנו מהיעד?
הצורך בפריצות דרך טכנולוגיות
דלקי המאובנים מהווים מקור אנרגיה זול, אמין, יעיל והניתן לניצול על פי דרישה. הם מהווים את המקור העיקרי לייצור אנרגיה, ומשמשים בעיקר, לצורך ייצור חשמל ודלק. תרומתם של אנרגיות הרוח, השמש והדלקים ביולוגיים, לצריכת האנרגיה העולמית הכוללת היא שולית (כ- 1%). ברמת הטכנולוגיה הקיימת, האנרגיות המתחדשות הקיימות אינן יכולות להוות, בטווח הנראה לעין, תחליף של ממש לאנרגית המאובנים. הן יקרות יותר (לעומת פחם וגז), הן אינן אמינות, האנרגיה המופקת מהן תלויה במשאבי הטבע (רוח, שמש), ועל כן, מקוטעת, תנודתית ובלתי צפויה, והן אינן ניתנות ליישום ופריסה באופן רחב היקף.
המשמעות היא כי נדרשות פריצות דרך טכנולוגיות כדי לייצר חלופות ממשיות (זולות, אמינות וניתנות ליישום נרחב) לדלקי המאובנים. נשאלת אם כן השאלה, איזו מדיניות על הממשלות ברחבי העולם, ובראש ובראשונה במדינות המפותחות שלהן הידע והיכולת המדעית והכלכלית, לאמץ כדי להביא לאותן פריצות דרך טכנולוגיות וליישומן במדינות העולם.
ארסנל הכלים האפשריים בידי קובעי המדיניות
קימות דעות שונות בדבר הדרך שעל מדינות העולם לאמץ כדי להתמודד עם הצורך להקטין את פליטות גזי החממה לצורך ייצור אנרגיה, ולאורך עשרים השנים האחרונות התפתחה בשאלה זו ספרות מחקרית ענפה. הדעה הרווחת סוברת כי על מדינות העולם לאמץ מודל בינלאומי המשלב מכסה וסחר, בדומה לזה שאומץ בפרוטוקול קיוטו. מצדדי גישה זו מאמינים כי באמצעות צירוף המדינות המתפתחות הגדולות (סין והודו), להסכם שימשיך את פרוטוקול קיוטו, והצבת יעדים כמותיים בלוחות זמנים מדורגים ניתן יהיה לצמצם את הפליטות. פיתרון זה משלב קביעת יעדים כמותיים, ביחד עם תמריץ כלכלי (יצירת מחיר לזיהום וסחר בהיתרים), המיועד להביא לכך שההפחתה (בתוך המכסה הכוללת), תבוצע על ידי מונע הנזק הטוב ביותר. יעילות ההקצאה מתקבלת באמצעות הסחר, המביא את היצרנים לנקודת שיווי משקל שבה עלויות המניעה השוליות שלהם משתוות. על פי המודל, בנקודת שיווי המשקל, מחיר ההיתרים משקף את עלות המניעה המשותפת אליה התכנסו כל היצרנים, וכמות הזיהום היא היעד הסביבתי שנקבע מראש. גישה כלכלית ישירה יותר מצדדת בקביעת מחיר הפחמן באמצעות הטלת מס על פליטות פחמן6, ללא צורך במגבלה כמותית וביצירת מנגנון של סחר. על פי גישה זו, במקום שמחיר הפחמן יקבע על ידי השוק באמצעות סחר בכמות ההיתרים המוקצבת, הוא ייקבע ישירות על ידי המדינה באמצעות מס. כל מפעל ישלם מס בגין כל טון פחמן שנפלט מתחומו. הפנמת המס על ידי פירמות האנרגיה תגרום להן לצמצם את הפליטות, באמצעות השקעת עלויות המניעה הנגזרות מכך או באמצעות צמצום פעילות. התוצאה הסופית צפויה להיות, באופן תיאורטי ובתנאי שוק משוכלל, זהה לזו של מודל המכסה והסחר, קרי שיווי משקל שבו הקצאת המקורות הינה אופטימאלית, ברמת הזיהום הכוללת שהממשלה הציבה לעצמה ובמחיר שהיה מתקבל בסחר בפליטות. חוסר האטרקטיביות של מודל המס, טמון בהתנגדות האינהרנטית של הציבור ופירמות האנרגיה, ובהתאמה פוליטיקאים, להטלת מיסים חדשים, ובעובדה שעלות המס היא עלות תזרימית ממשית ולא רק מחיר רעיוני. שתי הגישות דלעיל, משקפות התערבות ממשלתית עקיפה בשווקי האנרגיה (הביקוש וההיצע), באמצעות תמריץ שלילי (מחיר לפחמן) לזהם. המדינה יכולה להתערב בייצור ובשווקי האנרגיה, באופן ישיר, באמצעות תקנים וצווים ממשלתיים. הבעיה במעורבות המבוססת על תקנים וצווים היא בכך שככל שהמדיניות תהיה מבוססת על תקנים וצווים החלים באופן אחיד על כל היצרנים כך גם תיפגע יעילות המדיניות. לכל מפעל ולכל ארובה המאפיינים הייחודיים להם, והפיתרון המותאם לארובה או מפעל מסוים אינו זהה לזה של מפעל אחר או אף ארובה אחרת באותו מפעל. מכאן גם נובע היתרון של תמרוץ כלכלי על מדיניות מבוססת תקנים. במקום שהמדינה תלמד את פונקציות הייצור של כל יצרן ויצרן, הרי שכל שהיא צריכה הוא לקבוע את רמת הזיהום, הנדרשת, והשוק כבר יביא אותה לפיתרון היעיל. בנוסף הממשלה יכולה לתת סובסידיות, מענקים ותמיכות לשימוש והשקעה באנרגיות הנקיות הקיימות. אלא שהבעיה בסובסידיות לטכנולוגיות קיימות היא שהן אינן מוכוונת מחקר ופיתוח ועלולות ליצור (ויוצרות) סיטואציות של ייצור ויישום של טכנולוגיות יקרות, לא יעילות (מבחינת ייצור האנרגיה), אשר תרומתן הסביבתית, שנויה במחלוקת. כדי לקדם שינוי התמיכה הממשלתית צריכה להתמקד בעידוד פיתוחן של טכנולוגיות חדשות ולא בסובסידיות המקדמות פריסה ויישום של טכנולוגיות חילופיות נחותות.
הגישה שאותה יש לאמץ
בניגוד לגישות, המסורתיות, שתוארו לעיל, אני סבור, כי עקב היקפה של בעיית שינוי האקלים, פיתרון המבוסס על יצירת תמריץ כלכלי באמצעות מחיר לפחמן והסתמכות על כוחות השוק, ליצירת השינוי הנדרש בשוק האנרגיה, נדון לכישלון, והתמקדות בו אף עלולה להרחיק אותנו מהיעד הסביבתי הנשאף.
דוגמא, בולטת לכך הוא כשלונו של פרוטוקול קיוטו. פרוטוקול קיוטו, עליו חתמו 187 מדינות לא הביא לשינוי כלשהו באופן ייצור האנרגיה. הודו וסין (המזהמת הגדולה בעולם) ומדינות מתפתחות אחרות, ממשיכות וצפויות להמשיך, לבסס את צמיחתן הכלכלית על שריפת דלקי מאובנים. המזהמת השנייה בעולם, ארה”ב, סירבה לאשרר את הפרוטוקול מחשש לפגיעה בצמיחתה ובעוצמתה הכלכלית. מדינות מסוימות הצליחו לעמוד ביעדי ההפחתה שלהן במאמץ מועט (אנגליה ואוסטרליה), ואילו אחרות חרגו באופן ניכר מיעדי ההפחתה שנקבעו להן (קנדה, ניו-זילנד ויפן). השלב הראשוני של הפעלת תוכנית הסחר האירופית (2005-2007), התברר ככישלון. מחירי ההיתרים קרסו עקב הקצבת יתר של היתרים, ולא נמצאה כל ראיה להפחתת פליטות או השקעות בשיפורים טכנולוגיים עקב הפעלת תוכנית הסחר7. בכל הנוגע לתוצאות השלב השני (2008-2012) הרי שהאיחוד האירופי, שהוא הגוף המוביל את הפעילות הבינלאומית בהתחממות האקלים, דיווח אמנם (ביולי 2010)8 על עמידה ביעד המשותף להפחתת הפליטות לאטמוספרה כפי שנקבעו בקיוטו; אולם כאשר מודדים את כמות הפליטות המגולמים בשירותים ובסחורות שנצרכו על ידי מדינות האיחוד האירופי, מסתבר כי כמות הפליטות הנובעות ממדינות אלו גדלה בלמעלה מ- 40%.9 לשון אחר, כמות הפליטות גדלה, אלא שהפליטות נדדו מאירופה הצרכנית, למדינות מתפתחות שבשטחן מתבצע הייצור המזהם. המצב ביפן אינו טוב יותר. במהלך 2009, מצאה את עצמה יפן הרבה מעבר ליעדיה על פי קיוטו דבר שאילץ אותה לרכוש היתרי פליטות מחו”ל10, ובסופו של דבר הביא אותה להצהיר במהלך ועידת קנקון, כי תסרב להטיל על עצמה יעדי הפחתה לאחר 201211. התוצאה היא שכמות פליטות הפחמן העולמית הולכת וגדלה, העולם לא שינה את אופן ההתנהלות שלו, והמדיניות שאומצה, אף לא הניבה פיתוחים טכנולוגיים שיכולים להוות תחליף לשימוש באנרגית המאובנים. המקור המרכזי לכישלון נעוץ בכך שהמודל הכמותי סותר את הכיוון אליו שואפות כל מדינות העולם. הצבת מגבלות כמותיות לשימוש באוויר הנקי, עומדת בסתירה לעובדה כי אף מדינה בעולם לא תהיה מוכנה בשום פנים ואופן לוותר על המשך צמיחתה. כך לדוגמא, כלכלתה הצומחת של סין, שהיא מעצמה עולמית, בעלת שלטון טוטליטרי, ששרידותו תלויה ברווחת 1.3 מיליארד תושביו, נשענת באופן כבד על הפקת וצריכה של פחם מקומי זול. כמו כן, הביקוש העולמי לאנרגיה עד 2030 צפוי לגדול ב- 40% בעיקר עקב צמיחת מדינות אסיה12, ותוך הישענות מסיבית על שריפת דלקי מאובנים (בעיקר פחם). במקביל, כמות האוכלוסייה העולמית הולכת וגדלה והיא צפויה להגיע לכ- 9.1 מיליארד נפש ב-2050. בנוסף, יותר ויותר אנשים בעולם המתפתח (ובפרט במעצמות העולות, סין והודו), עוברים וצפויים לעבור לאורח חיים מערבי. מעבר לסיבות בסיסיות אלו, גישה המבוססת על סחר בינלאומי בפליטות מגלמת שורה של קשיים בלתי פתירים, הן במישור המדידה, הן במישור האכיפה והן ביחס לחלוקת הנטל. בעוד שתוכניות של סחר בפליטות ברמה מקומית ומוגבלת, במדינות מפותחות, הן תוכניות שניתנות לניהול, לפיקוח, לאכיפה ובהתאמה לעמידה יעילה ביעדים, הרי שלא כך הדבר כאשר מרחיבים את היקף התוכנית ומיישמים אותה בהיקף בינלאומי. הפיכת הפליטות לנכס סחיר בעל שווי שוק, בידיהם של מפעלים במדינות בעלות רמת שחיתות גבוהה, היא מתכון בדוק לשוחד, זיופים ורמאויות. מעבר לכך, סלע מחלוקת מרכזי נוגע לאופן חלוקת הנטל בין המדינות. בעוד שמדינות מפותחות מעוניינות שיתאפשר להן לזהם סביב רמת הזיהום של 1990, וזאת כדי לאפשר להן לשמור על צמיחתן, הרי שמדינות מתפתחות גורסות כי רמת הזיהום המותרת של כל מדינה צריכה להימדד לפי כמות שווה של טון פחמן לנפש, הן בעולם המפותח והן בזה המתפתח. דא עקא, שכמות הזיהום הממוצעת לנפש בעולם המפותח גבוהה משמעותית מזה המתפתח ודרישה מהעולם המפותח להציב לעצמו מכסות על פי מדד שכזה, תוביל אותו לחורבן כלכלי. יתר על כן, האפשרות לרכוש היתרים, בכמות בלתי מוגבלת, ממקורות זולים בעולם המתפתח, הופכות את ההשקעה של העולם המפותח, בפרויקטים מזהמים על חשבון השקעה בחלופות נקיות, ללגיטימית.
הבעיה בפניה ניצבת האנושות אינה טמונה בהעדר קונצנזוס בינלאומי בדבר חלוקת נטל הפחתת הפליטות, אלא שהמכשול העיקרי הוא הנדסי-טכנולוגי13. כפי שהומחש לעיל, אין בנמצא טכנולוגיות חילופיות לייצור אנרגיה שניתנות ליישום רחב היקף, ושתספקנה את צרכי העולם, תוך עמידה בדרישות ובלוחות הזמנים להפחתת הפחמן שנקבעו על ידי מומחי האקלים. לצורך יצירת תהליך של מעבר רחב היקף מכלכלה מזהמת מבוססת דלקי מאובנים לכלכלה נקייה, המבוססת על טכנולוגיות חדשניות לייצור אנרגיה, עד אמצע מאה ה- 21 (כיעד ביניים) ובהמשך עד סופה, נדרשת מעורבות ממשלתית עמוקה, הרבה מעבר ליצירת מחיר לפחמן. בהיותו של משק האנרגיה עתיר תשתיות הוא מאופיין בחסמי כניסה ובקיומם של מונופולים טבעיים. מעבר למשק אנרגיה חילופי מצריך נטילת סיכון בהשקעות אדירות במחקר ופיתוח, ובנוסף יצירת תשתיות אנרגיה חדשות במקום אלו שנבנו (ונבנות) לאורך עשרות שנים. ההחצנה החיובית הכרוכה בהשקעות במחקר ופיתוח, וההיקף העצום הנדרש בהשקעה בתשתיות חדשות, יוצרים חסמים בלתי עבירים לפעילותם של כוחות השוק. הגישה המוצעת, מייעדת לממשלה תפקיד אקטיבי ביצירת השינוי הטכנולוגי היסודי הנדרש בשווקי האנרגיה14. על פי עמדה זו, הפיתרון לבעיית האקלים טמון בפריצות דרך טכנולוגיות שיהפכו את האנרגיות המתחדשות והנקיות לברות תחרות לאנרגיות הפוסיליות. השקעת משאבים בניסיון ליישם מדיניות המבוססת על יעדי פליטות לאומיים ובינלאומיים, תגרום לבזבוז זמן ומשאבים ותעכב את הפיתרון לבעיית האקלים. ודוק: א. יעדים כמותיים קצרי טווח מחייבים השקעה בפיתרונות קצרי טווח, דבר שעלול להביא להסטת השקעות לטובת השקעות המתמקדות ביעילות גבוהה יותר בשימוש בדלקים פוסיליים במקום השקעה בטכנולוגיות חדשניות שהן מטבע הדברים גם יותר מסוכנות. ב. יעדים כמותיים שמשולבים בהם מנגנונים של סחר בינלאומי בהיתרים, מאפשרים עמידה ביעד באמצעות רכישת היתרים ממדינה אחרת, ללא כל שינוי טכנולוגי. כלומר הסטת משאבים ליבוא היתרים במקום השקעתם פנימה לקידום החדשנות. ג. קביעת היעדים, הן היעד הגלובאלי הכולל והן החלוקה הפנימית בין המדינות היא תוצאה של סחר מכר פוליטי. מדינות תעדפנה להשקיע מאמצים פוליטיים לארגן לעצמן יעד נוח או לחילופין לפוצץ את המשא ומתן ולדחות את ההכרעה, מאשר להשקיע מאמצים אמיתיים בשינוי המערך האנרגתי. חוסר היכולת להגיע להסכם פוסט קיוטו מהווה ראיה לכך. ד. הניסיון ביישום פרוטוקול קיוטו מלמד בסופו של דבר כי מדינות מעדיפות את האינטרס העצמי שלהן וכאשר הן נתקלות בקושי לעמוד ביעד הן לא מהססות לסטות ממנו. המסקנה המתבקשת היא, שבמקום להשקיע משאבים בעמידה ביעדים כמותיים קצרי טווח, יש לנקוט במדיניות ממשלתית שתסיר חסמים, תעשיר את רמת הידע והשיתוף בו, תפחית סיכונים, תתמוך במשקיעים15 ותקדם טכנולוגיות. פריצות דרך טכנולוגיות, תאפשרנה לטכנולוגיות הנקיות, שסובלות כיום מנחיתות, עקב מחיר גבוה, חוסר יעילות והעדר אמינות (לעומת שימוש בדלקי מאובנים), להפוך לתחרותיות (גם ללא סובסידיה ממשלתית), ולפעפע באמצעות השוק החופשי לכל שווקי העולם, הן המפותח והן המתפתח. הגישה שאני סבור כי אותה יש לקדם16 מבוססת על יצירת תחרות כלכלית על הדור הבא של האנרגיות הנקיות (מרוץ טכנולוגי) ועל מהפך טכנולוגי, שיאפשר פיתרון לאחד האתגרים הגדולים ביותר שהאנושות עומדת מולו במאה ה-21, מתן מענה לגידול הצפוי בדרישות האנרגיה תוך צמצום פליטות הפחמן. אל תוך המדיניות מובלת הטכנולוגיה המוצעת, ניתן יהיה לשלב, הטלת מס על פחמן. הכמות הגדולה של פחמן הנפלטת לאטמוספרה, מדי שנה, ברחבי העולם, יוצרת מצב, שבה ניתן יהיה להסתפק במס על פחמן, בשיעור נמוך, כזה שלא יעורר התנגדויות פוליטיות, לא יפגע בתחרותיות התעשיות, ישאיר את ההון בתוך המדינה פנימה, יוכל להיות מקובל גם על מדינות מתפתחות, ובה בעת, יהיה בו די כדי לגייס סכומים משמעותיים אותם ניתן יהיה לייעד, לקידום מחקר ופיתוח טכנולוגי. בנוסף להיותו של המס, מקור מימון למדיניות הטכנולוגית, הרי שעצם קיומו של מחיר לפחמן, ייקר (גם אם באופן מתון) את השימוש בטכנולוגיות מזהמות ועל ידי כך יגדיל את הכדאיות בהשקעה בטכנולוגיות נקיות. בניגוד למודלים הכלכליים המסורתיים, הדגש במודל המוצע איננו על עמידה ביעד כמותי או ביצירת מחיר אפקטיבי לפחמן. משכך גם אין חשיבות לקביעה “נכונה” של המחיר. ככל שלאורך הזמן ייווצרו חלופות של ממש לאנרגית המאובנים, תגדל האפקטיביות של המס ובהתאמה תקטן הפגיעה בתחרותיותן של התעשיות המקומיות, דבר שיאפשר בהדרגה להגדיל את שיעור המס. מדובר אם כן, בשני כלי מדיניות, שמשלימים זה את זה: גביית מס מהמזהמים וייעודו למחקר ופיתוח. נקודת התורפה העיקרית של התזה המוצעת כאן, היא בכך שמטבע הדברים אף אחד לא יודע לחזות את העתיד. איננו יודעים בוודאות האם בכלל ניתן יהיה להגיע לאותן פריצות דרך טכנולוגיות, וגם אם הדבר אפשרי, איננו יודעים מתי זה יקרה. העדר תאריך היעד יוצר לכאורה חשש שנאחר את הרכבת כיוון שבינתיים העולם יגיע לרמות התחממות בלתי רצויות. המענה לבעייתיות זו הינו בכך, שקיימות בידינו כבר היום טכנולוגיות, נקיות/מעוטות פחמן, הניתנות ליישום מיידי, מבלי שהדבר ימנע את ההשקעות הנדרשות בפיתוחים ארוכי טווח. בטווח הקצר, ניתן לצמצם הגידול הבלתי נמנע, בכמות פליטות גזי החממה, באמצעות הגדלת השימוש בגז טבעי ובאנרגיה גרעינית, שכמות הפליטות הכרוכה בהפעלתן היא נמוכה (גז) עד כדי אפסית (גרעין). טכנולוגיות אלו, המשמשות לייצור חשמל, יכולות להוות גשר, לתקופת ביניים ארוכה (עשרות שנים) עד לפיתוח והבשלה מסחרית של טכנולוגיות חדשות, ועד לפריסתן באופן רחב היקף ברחבי העולם. טורבינת גז טבעי המונעת באמצעות טכנולוגיה מתקדמת (Gas Turbine Combined Cycle), ניתנת לבניה בתקופה קצרה יחסית של ארבע- חמש שנים<17, והיא פולטת כ- 55% פחות פחמן עבור אותה כמות חשמל מיוצרת לעומת תחנה פחמית טיפוסית18. קיימים עתודות גז בשפע19, וכמו כן, לגז יתרון כלכלי, בכך שניתן לבנות טורבינות קטנות יחסית, דבר שיקטין את המונופולים הטבעיים הקיימים כיום בתחום הפקת החשמל. כמו כן ניתן להמיר את הגז לתחליפי נפט, כמו מתנול, דבר שיאפשר להשתמש בו גם כדלק לכלי רכב20. ייצור חשמל באמצעות כוח גרעיני אינו כרוך בפליטות ישירות של פחמן. מדובר בטכנולוגיה בשלה ומוכחת שבחמישים השנים האחרונות נצבר ניסיון רב בהפעלתה והוכנסו בה שיפורים בבטיחות ובביצועים. בדומה לפחם היא בעלת יכולת לספק כמויות גדולות של אנרגיה, ואין גם מחסור בחומר הגלם אורניום. במקביל, התקדמות ופריצות דרך טכנולוגיות יאפשרו בטווח הארוך שימוש, רחב היקף, באנרגיה מתחדשות ונקיות, כגון: טכנולוגיות לאגירת אנרגיה מטורבינות רוח ופאנלים סולריים, פיתוח דור חדש של דלקים ביולוגיים21, סוללות למכוניות היברידיות שיוכלו לנסוע למרחקים גדולים יותר, ניצול אנרגית גאות ושפל ועוד. ההיסטוריה מוכיחה כי כאשר ממשלות נרתמות להשיג וליישם יעדים טכנולוגיים שחשובים להן, הן מצליחות לעשות זאת. כך לדוגמא, שורה של טכנולוגיות, שהעולם עושה בהם כיום שימוש יומיומי, ואיננו יכולים לדמיין את חיינו בלעדיהם, פותחו עקב קיומו של צורך לאומי וצבאי בארה”ב, באמצעות מימון ציבורי, באמצעות רכישות צבאיות ובשיתוף פעולה בין הממשל לפירמות פרטיות22, ובכלל זה: תעשיית התעופה, מנועי הסילון, הרדיו, החלל, האנרגיה הגרעינית, האינטרנט, מערכת הניווט הלווייני, המוליכים למחצה, המחשבים האישיים ותוכנות המחשבים23.
אזכורים ומקורות:
[1] ראו בספרו של ד’ רבינוביץ, הנה זה בא (2009), בעמ’ 23-24.
[2] Herzog Howard, Carbon Dioxide Capture and storage, Chapter 13 in THE ECONOMICS AND POLITICS OF CLIMATE CHANGE, Helm D. and Hepburn C. (editors), Oxford University Press, New York 2009.
[3] ראו, בעמוד 1 ובה”ש 1 ו-3 אצל: Pew Center, In Brief: Update on the 10-50 Solution: Progress Toward a Low-Carbon Future, http://www.pewclimate.org/docUploads/10-50-brief-update.pdf
[4]Pielke R. J., THE CLIMATE FIX, Basic Books, U.S.A. 2010. At p. 63.
[5] Galiana I., & Green C., Technology-Led Climate Policy, Chapter 7 in SMART SOLUTIONS TO CLIMATE CHANGE, Bjorn Lomborg (2010), Copenhagen Consensus Center. At p. 298.
[6]See: Joseph E. Stiglitz, A New Agenda for Global Warming, Economics Voice (July 2006).
[7] GAO, “International Climate Change Programs: Lessons Learned from the European Union’s Emissions Trading Scheme and the Kyoto Protocol’s Clean Development Mechanism”. GAO-09-151. Nov 18, 2008.
[8] European Environment Agency, Tracking progress towards Kyoto and 2020 targets in Europe, EEA Report No 7/2010.
[9] Guardian.co.uk, Europe on track for Kyoto targets while emissions from imported goods rise, by Juliette Jowit, 13 October 2010.
[10]Bloomberg.com., Japan Denies Buying ‘Hot Air’ to Meet Kyoto Target, by Mathew Carr and Radoslav Tomek. July 23, 2009.
[11] guardian.co.uk, Cancún climate change summit: Japan refuses to extend Kyoto protocol. by John Vidal, 1 December 2010.
[12]ראו התייחסות לנתונים והפניה למקורות אצל: GlobalAsia.org, Unleashing Green Dragons: A Bottom-Up Approach, by Dominic Kailashnath Waughray, January 1, 2010.
[13] The Breakthrough Institute, The Technology Challenge: An Interview with Physicist Marty Hoffert, Posted by Lindsay Meisel on April 1, 2008.www.thebreakthrough.org/blog/2008/04/post_1.shtml
[14] Weiss C., & Bonvillian W.B., STRUCTURING AN ENERGY TECHNOLOGY REVOLUTION, The MIT press, 2009.
[15] השווה להצעתו של ביורן לומבורג להשקיע 0.05 אחוז מה- GDP במיזמים של מחקר ופיתוח, להקטנת גזי החממה. Lomborg B., Cool It: The Skeptical Environmentalist’s Guide to Global Warming, Knopf Publishing Group (2007). At p. 121.
[16] למלומדים המחזיקים בעמדה דומה ראו למשל:
Nordhaus, T. and Shellenberger, M. (2009), The Emerging Climate Consensus, Global Warming Policy in a Post-Environmental World; Galiana & Green (2010); Pielke (2010), pp. 227-230.
[17] Etherington J., THE WIND FARM SCAM, 2009. Published in London. At p. 191.
[18] The Future of Natural Gas: An Interdisciplinary MIT Study, 2010.
[19] בכמות ההפקה הנוכחית של גז טבעי, ובהנחה (שאינה סבירה, וראו עתודות הגז שנמצאו מול חופי ישראל) שלא יימצאו מאגרי גז נוספים, יש לעולם עתודות גז מוכחות בקרקע ל- 60 השנים הקרובות.ראו בעמ’ 220 אצל: Bryce (2010) והאסמכתאות שם.
[20] ישראל החליטה להשקיע בתחום כ- 14 מיליארד ₪ עד 2020. ראו: הודעת מזכיר הממשלה, מיום 30 בינואר 2011.
[21] Scientific American, The Next generation f Biofuels, by Mellinda Wenner, April 20, 2009.
[22] The Breakthrough Institute, Where Global Technologies Come From, December 2010.
[23] See: Magnus G., UPRISING, Wiley publication U.K., 2011, at p. 149.