“יפה זהירות לחכמים” (ג’יימס גליק, “כאוס”)

כתב עת לידיעות ופרשנויות בענייני מסים – גיליון מס’ 12

אוגוסט 2009

בעריכת יואב ציוני, עו”ד, נוטריון ורו”ח

אנו שמחים להגיש לכם את גיליון מס’ 12 של פשר המס כתב עת  המוקדש לידיעות ופרשנויות בענייני מסים. מטרת כתב העת להביא  בפני העוסקים במלאכה, עורכי דין, רואי חשבון, יועצי מס ואנשי מקצוע אחרים, בצורה תמציתית, התפתחויות נבחרות בתחום החקיקה והפסיקה במיסים, ביחד עם  בחינה ביקורתית של אותן התפתחויות. בכל גיליון נתמקד במספר סוגיות נבחרות.

בגיליון זה:

• ייחוס הפרשי הון לשנים הפתוחות בלבד.
• אי הכרה בחישוב נפרד.
• ביטול פסילת ספרים.
• העדר זכות שימוע לעבירות מסוג עוון.

עמ”ה 542/08 קינן נ’ פ”ש אשקלון (מחוזי ב”ש, כב’ הש’ אלון, מיום 26/7/09).

אצל המערער נמצאו הפרשי הון בלתי מוסברים, בין שתי הצהרות הון ליום 31/12/97 וליום 31/12/03. בהתאם לכך הוצאה לו שומת הפרשי הון, כאשר  מלוא סכום ההפרש יוחס לשנה הפתוחה שנת 2003.

המערער טען שתי טענות עיקריות – א. אין הפרשים. הדוחות הכספיים לסוף התקופה, אינן נכונים כיון שמנהל החשבונות שנפטר בינתיים כלל נתוני מלאי מנופחים.

ב. גם אם יש הפרש הון הרי שיש לייחס אותו גם לשנים הפתוחות לפני שנת 2003 ולא רק לשנת 2003.

ביהמ”ש דחה עובדתית את הטענה הראשונה, וביחס לטענה השנייה קבע (בהתבסס על ע”א 10704/05, לוגסי נ’ פ.ש. אשקלון), כי לא ייתכן שהנישום יטען טענות עובדתיות סותרות (אין הפרש, ולחילופין אם יש הפרש הוא שייך לשנים הסגורות).

לטעמי הנימוק של אי יכולת לטעון טענות סותרות בנסיבות אלו הוא בעייתי, הואיל והוא חותר תחת תקופות ההתיישנות שבפקודה. סביר להניח כי ההון לא נצבר בשנה אחת והוא נצבר גם אם הועלם מהספרים, במשך מספר שנים. כל עוד לא שולם כופר או לא הייתה הרשעה פלילית, אין מקום ליצור מסלול עוקף לפתיחת שומות במישור האזרחי. 

לעניין זה נכון יהיה לטעמי, להפנות דווקא לחוות דעת המיעוט של כב’ הש’ אלון בעניין פרוינד ע”א 9650/05, שם הוא עמד כך שלא ניתן לייחס רווח הון שנוצר בשנת 1992 להכנסות שנוצרו חמש שנים מאוחר יותר (וראו גם עניין חנני ע”א 552/02).

מעבר לכך, דרישה מהנישום להודות שישנם הפרשים, כתנאי לאפשרות לטעון שיש לייחסם לשנים מוקדמות יותר, עלולה לחשוף אותו להליכים פליליים (ופתיחת שומות סגורות לאחור, ס’ 147(2) לפקודה), דבר העומד בניגוד לעיקרון הבסיסי במשפט הפלילי של אי הפללה עצמית.

עמ”ה 540/08, מלכיאלי נ’ פ”ש אשקלון, (מחוזי ב”ש, כב’ הש’ אלון, ניתן ביום 27/7/09 

פסק הדין עוסק בסוגיית החישוב הנפרד/מאוחד. באותו מקרה המערערים הודו כי השכר של האישה נקבע מטעמי תכנון מס בלבד, ולא היה קשר בין תרומתה לחברה בבעלות ובניהול הבעל, לשכר שקיבלה (מאות אלפי שקלים מדי שנה).

בנסיבות אלו לא התיר בית המשפט את החישוב הנפרד.

בהערת אגב, חיווה בית המשפט דעתו כי גישתו הכלכלית של הש’ אלטוביה, הנותנת משקל לנחיצות ונאותות העבודה (ובהתאמה גובה השכר) על פני בחינת התלות בהכנסות, וזאת לאור פרשנותו של הש’ אלטוביה את פס”ד קלס, אינה נקייה מספקות ועומדת בניגוד למעשה החקיקה המפורש, שבסעיף 66(ד) רישא בפקודת מס הכנסה, לעניין התלות של מקורות ההכנסה.

לטעמי היה מקום להתיר לגב’ מלכיאלי את החישוב הנפרד בגובה התרומה האמיתית שלה לעסק. כלומר להתעלם מהשכר שנקבע במסגרת תכנון המס ולהתיר שכר צנוע הרבה יותר המתאים לתרומתה לעסק. כל עוד היא תורמת לפירמה ויש לה ערך מוסף חיובי, והשכר משקף את התרומה השולית שלה לפירמה, אין מקום להפלות אותה לעומת כל עובדת אחרת ואין מקום ליצור לה מטעמי מס חיסרון תחרותי לעומת עובדת אחרת ש”במקרה” אינה נשואה לבעלה. חזקה על המחוקק שלא זו הייתה כוונתו כשחוקק את החיקוק האנטי תכנוני ביחס לחישוב המאוחד.

ע”ש 5054/05, שובכי אברהם נ’ מנהל מע”מ ירושלים, בפני כב’ הש’ מזרחי (מחוזי ירושלים). ניתן ביום 26/7/09.

ספרי המערער, העוסק בסחר בצמיגים,  נפסלו על ידי רשויות מע”מ,  ובהתאמה הוצאה לו שומת עסקאות לשנים 2001-2003.

טעמי הפסילה על פי מע”מ- אי ניהול ספרים בשיטת החשבונאות הכפולה, אי ניהול ואי שמירת ספר כניסת טובין, אי המצאת רשימות מלאי לסוף שנה, הפרש של 2500 צמיגים, שנמצא בבדיקת תנועות מלאי בין כמות הצמיגים שהייתה צריכה להיות לכמות שדווחה בפועל.

המערער טען כי ניהל ספרים כדין, לרבות הנה”ח כפולה וכן ייתר הספרים, ורשימות המלאי, אלא שהספרים נשרפו, בשריפה שקרתה שלא באשמתו בעסק, בסוף שנת 2003, ולכן הוא לא יכול היה להמציאם.

בית המשפט השתכנע כי מדובר בשריפה שלא באשמת המערער ובנסיבות אלו, לא הופרכה טענתו כי ניהל את הספרים כדין.

בית המשפט קובע כי בנסיבות אלו אין להציב בפני הנישום רף שיחזור בלתי אפשרי.

בית המשפט אף קיבל את חוות דעתו של רוה”ח של המערער שנתן חוו”ד לפיה המשיב טעה בבדיקת תנועות המלאי.

במהלך המשפט הוסיף המשיב טענת פסילה נוספת לפיה החשבוניות לא היו מספיק מפורטות, אלא שבעוד שהטענה נמצאה נכונה לגופה, לא הסכים בית המשפט להתחשב בה כטעם לפסילה כיוון שלא הועלתה כבר בנימוקי הפסילה.

בנסיבות אלו, בוטלה שומת העסקאות, והתיק הוחזר לשלב ההשגה.

ניתן למצוא בפסק הדין, התייחסות מקלה ואוזן קשבת, של בית המשפט בירושלים למצוקת הנישום בסיטואציות קשות אליהן הוא נקלע במהלך העסקים. אוזן קשבת שלא תמיד מוצאים אותה אצל רשויות המס, שהינן באופן טבעי חשדניות יותר ביחס לאירועים שקורים בחיי העסק (שריפות, גניבות וכו’).

ע”פ 4379/09 הוקס נ’ מ”י (ערעור פלילי, מחוזי ירושלים, ניתן ביום 22/6/09

הנאשם הורשע בעבירות בסיסיות (עבירות מסוג עוון) של אי העברת ניכויים ואי הגשת דוחות במועד למס הכנסה.

הנאשם טען שיש לו זכות מוקנית לשימוע וזאת לאור הנחיות פנימיות של מס הכנסה הקובעות בין השאר שלפני העברת התיק מפקיד השומה האזרחי לפקיד שומה חקירות יש לזמן את הנישום, לתת לו הזדמנות להסרת המחדלים ולערוך תרשומת.

בית המשפט קבע כי זכות שימוע היא יציר המחוקק ואינה מעוגנת בכללי הצדק הטבעי ובעקרונות יסוד של הליך מנהלי תקין, וככזו היא קיימת רק ביחס לעבירות מסוג פשע.

בנוסף נקבע כי הלכה ולמעשה בחינת ענייננו של הנאשם הספציפי מגלה שלא נגרם לו כל עוול, וכי היו לו מספיק הזדמנויות לשטוח את טענותיו בפני פקיד השומה האזרחי ופקיד שומה חקירות.

הערעור נדחה.

גיליון זה נועד למסירת מידע בלבד ואין לראות בו יעוץ משפטי ו/או מקצועי כלשהו.